חוק הלאום: סביר ומתבקש

צביעות והיסטריה אצל מתנגדיו

כשחבר הכנסת אבי דיכטר הניח לראשונה את חוק הלאום על שולחן הכנסת ב-2011, הוא זכה לתמיכה של 40 חברי כנסת, ביניהם גם שני שלישים ממפלגת קדימה בהנהגת ציפי לבני ומספר חברי כנסת ממפלגת העבודה.

השבוע גינתה לבני בנחרצות ובלי בושה את הצעת החוק וטענה שהצעת חוק היסוד “מפלה את המיעוט הערבי”, “נטועה ב”לאומיות קיצונית”, ונתמכת על-ידי “גורמי ימין קיצוניים”. שמאלנים בדם כמו פרופ’ מרדכי קרמניצר, אמרו שהחוק “מבשר את קיצה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית”, “מגלה את פניה המכוערות של הלאומנות הקיצונית על כל הנתעב בה” והופך את ישראל ל”חושך לגולה”.

הרטוריקה המשולהבת הזאת מוליכה שולל, ולא רק במובן אחד. היא מטעה משום שהחקיקה המדוברת אינה חריגה בשום צורה בהשוואה לחוקות רבות באירופה, שלחלקן סעיפים אף נוקשים יותר בכל הנוגע להגדרת הזהות והמולדת. כמו כן, היא רכה בהרבה מהגרסה המקורית של דיכטר (בפרט כשמדובר בזכויות ערביי ישראל).

הרטוריקה הפרועה נגד החוק מוליכה שולל גם לאור העובדה שפעילי שלום שמאלנים רוטנים ללא הרף על הצורך הקיומי של ישראל להישאר מדינה יהודית כהצדקה לקריאה לסגת משטחי יהודה ושומרון. למען האמת, “השמירה על יהודיותה של ישראל” כל-כך חשובה למקהלת הנסיגה שמנהיגיה מוכנים לשלם עבורה מחיר גבוה מאוד, ובכלל זה ויתור על אתרים היסטוריים ודתיים וגירוש 100,000 או יותר מתיישבים יהודים משטחי יהודה ושומרון.

תחת ההתנגדות לחוק, אם כן, ניתן לזהות זרמים של צביעות: מצד אחד, להצהיר נאמנות לישראל כמדינת לאום יהודית כשזה נוגע להפעלת לחץ לביצוע ויתורים דיפלומטיים, ומן הצד השני להירתע מתמיכה בחוק המגדיר את ישראל כמדינת לאום!

נוכח הררי הנפיחות, הצביעות וההיסטריה הניתכים על תוכניות הממשלה לעגן בחוקה את מעמדה של ישראל כמדינת לאום יהודית, חשוב שנזכיר לעצמנו מדוע החוק הזה נחוץ.

זכותו של העם היהודי לחיות במולדתו ככל עם אחר צריכה להיות ברורה ומובנת מאליה. אלא שהיום זיהויה של מדינת ישראל עם לאומיות יהודית זוכה לגינוי וביקורת מצד חלקים גדולים בקהילייה הבינלאומית, כמו גם מצד ערביי ישראל, פלסטינים, יהודים פוסט ציונים ויהודים אנטי יהודיים. לכן יש צורך לקדש בחוק, חוק יסוד, את ההגדרה העצמית היהודית בארץ ישראל ואת אופייה היהודי של מדינת ישראל.

הצד היהודי בנוסחה “מדינה יהודית ודמוקרטית” היה נתון גם הוא להתקפה מבית. ב-25 השנים האחרונות חל שיבוש באיזון העדין בין אופייה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל, במיוחד בעקבות פסיקותיו של בית המשפט העליון מאז ימי כהונתו של הנשיא אהרון ברק.

ברק ויורשיו האולטרה-ליברליים הפכו את תורת המשפט הישראלית על פיה כאשר דיללו באופן דרמטי את המימד היהודי מהמאזן היהודי-דמוקרטי.

בית המשפט הפך את “חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו” לעמוד התווך בתורת המשפט, למרות העובדה שב-1992 עבר החוק באישון לילה, כמעט בגניבה, כהצעת חוק פרטית וברוב זעום של 32 בעד, 21 נגד.

בית המשפט העליון עשה בחוק הזה שימוש תקיף וגורף כדי לנופף אגרוף ליברלי מעל מגוון רחב של סוגיות הרות גורל כמו הקצאת אדמות הקרן הקיימת לישראל, זכויות תושבות של פלסטינים בישראל, זכויות מתגיירים לאזרחות, דחיית הגיוס של חרדים וקצבאות של תלמידי ישיבות, פתיחת בתי מסחר בשבת, גירוש מהגרים בלתי חוקיים ועוד.

בעיקרון קוראים מקרים כגון אלה לפעולה שיפוטית שיש בה איזון עדין בין אופייה הדמוקרטי-ליברלי של ישראל לאופייה היהודי-לאומי. אולם בפועל לא הושג איזון כזה משום שאופייה היהודי של ישראל, בניגוד לאופייה הדמוקרטי, לא מעוגן בחוק יסוד כלשהו, וכך יכול בית המשפט הליברלי לבטל את ההשפעה “היהודית” ביודעין, ביד קלה ובאופן חד-משמעי.

הצעת חוק יסוד: “ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי” נועדה לתקן את חוסר הסימטריה הזה ולקדם שיח משפטי מורכב יותר כאשר צצים מתחים בין שיקולים אוניברסליים לשיקולים לאומיים/יהודיים.

הטיוטות הקודמות של החוק התייחסו למשפט העברי כמקור השראה לפסיקות בשאלות משפטיות שאין עליהן תשובה בחקיקה הקיימת או בתקדימים משפטיים רלוונטיים (סעיף 11: “עקרונות החירות, הצדק היושר והשלום של מורשת ישראל” על בסיס יסודות המשפט היהודי בתלמוד) אך למרבה הצער פסקה זו תושמט כנראה בגרסה הסופית.

מן הסתם מה שיעשה את ההבדל בטווח הארוך הוא פחות לשון החוק גרידא ויותר השקפות העולם של אלה המפרשים את החוק. זו הסיבה שניסיונה של שרת המשפטים איילת שקד לאזן את ההרכב עם שופטים שמרנים חשוב כל-כך. אלא שבניסיון לנווט את הספינה המשפטית של המדינה חזרה לאיזון ההולם, יזדקקו השופטים לעוגנים חוקתיים – ומכאן הצורך בחוק הלאום.

שתי דוגמאות יספיקו להבהרת הנקודה. כשהממשלה ביקשה לבלום את שטף הנישואים הפיקטיביים של פלסטינאים מהשטחים לערבים אזרחי ישראל לצורך קבלת אזרחות ישראלית, צידד בית המשפט העליון בזכות הפלסטינים להינשא כעניין של “כבוד האדם” ודחה את טענת הממשלה בדבר הזכות להגן על ישראל מבחינה דמוגרפית כמדינת הלאום של העם היהודי, משום שאין לטענה זו כל עוגן חוקתי. (בית המשפט קבל חלקית רק את הטיעונים ה”ביטחוניים” נגד הנישואים הפיקטיביים).

לגבי המחלוקת על סעיף 7-ב’ בחוק שיאפשר לקהילה של בני דת או לאום אחד לקיים התיישבות קהילתית נפרדת, למשל עיר על טהרת הטבעונים או החרדים – מדובר כאן בליברטריאניזם בסיסי, לא באפליה.

ואכן, בית המשפט העליון כבר נתן הכשר רשמי לקיומם של יישובים מסוג זה עבור בדואים וערבים שהוא רואה בהם קהילות “נבדלות”, אך לא כך כשמדובר ביהודים ישראלים. בית המשפט לא בהכרח יתיר, למשל, הפעלת “ועדת קבלה” ביישוב ציוני דתי לצורך שמירה על אופייה ההומוגני של הקהילה.

גם כאן, יתקן חוק הלאום את חוסר האיזון בגישתו של בית המשפט העליון ויאפשר למדינה לפחות לשקול מתן לגיטימציה לערים או לשכונות יהודיות “נבדלות” בנסיבות מסוימות.

על שום כל אלה, חוק הלאום הוא חוק הוגן, סביר ומתבקש.

פורסם ב-ג’רוזלם פוסט וב-ישראל היום באנגלית 13.07.2018



  Email Email  Print Print

Subscribe to Political Columns


About David Weinberg

David M. Weinberg is a think tank director, columnist and lobbyist who is a sharp critic of Israel’s detractors and of post-Zionist trends in Israel. Read more »


Speaking Engagements

A passionate speaker, David M. Weinberg lectures widely in Israel, the U.S. and Canada to Jewish and non-Jewish audiences. He speaks on international politics and Middle East strategic affairs, Israeli diplomacy and defense strategy, intelligence matters and more. Click here to book David Weinberg as a speaker.


© 2018 David M. Weinberg. Sitemap | Site by illuminea | Contact | Press Room | Attribution License